החלטה בתיק ב"ש 4590/05

זוהי בקשה של המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בת"פ 969/05, שבו הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.05, סמוך לשעה 17:00, הגיע המשיב ביחד עם מספר אנשים מבני משפחתו לביתו של נביל עוודאלה (להלן - נביל), קראו לו לצאת מן הבית ובין הצדדים התפתח דין ודברים שבמהלכו התפתחה תגרה בין נביל לבין המשיב ובני משפחתו. בהמשך, יצאו אחיו של נביל, נגיב וחמזה (להלן - המתלונן), כדי לסייע לו; בהמשך האירוע שלף המשיב סכין מתקפלת ודקר את המתלונן בבית החזה, בחלקו הגבי הימני התחתון, באופן שחדר את שכבות השרירים. כתוצאה מהדקירה הובהל המתלונן לבית החולים, שם הוכנסו לו שני נקזי חזה ואושפז למשך מספר ימים.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 23.6.05, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך טען כי מקום יש להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בעיר המצויה הרחק ממקום מגוריו, בערבות של אחיו שיהיה צמוד אליו 24 שעות ביממה, בתוספת ערבות של צד ג' והפקדה, ככל שיורה בית המשפט כדי להפיג את חשש המסוכנות. הוריתי על הגשת תסקיר מעצר.

בתסקיר המעצר ציינה קצינת המבחן כי התרשמה מהמשיב כאדם שתפקודו חיובי בדרך כלל, כי לא קיימת אצלו בעיה של אימפולסיביות או אלימות בתפקוד היום יומי, בהוסיפה כי להערכתה היווה המעצר (מאז יום האירוע) גורם מרתיע. קצינת המבחן סיכמה באומרה כי היא מאמינה שהרחקתו של העורר מן הישוב שבו הוא מתגורר ואשר בו התרחש האירוע (עין נקובה), בצירוף פיקוח של בני משפחתו, יפחיתו אפשרות של מסוכנות.

חרף תסקיר המעצר החיובי, מתנגדת המדינה לשחרורו של המשיב בערובה - ונימוקיה עמה. בתמצית, המדינה טוענת כי חרף האמור בתסקיר המשיב לא לקח על עצמו אחריות למעשה המיוחס לו והוא גם לא הביע חרטה, שני גורמים שיכלו להצביע על הפחתה משמעותית במסוכנות. על כן, ולאור ההתייחסות המחמירה של הפסיקה לעבירות של דקירות בסכין, בשל המסוכנות המגולמת בעצם השימוש בסכין כלפי יריב, אין מקום לטענתה להיעתר לבקשת המשיב לחלופת מעצר, מה עוד, שלטענתה, החלופה עצמה - מגורים בעיר לוד בפיקוח צמוד של אחד מאחיו במשך 24 שעות ביממה   - אינה מספקת בעניין זה. זאת משום שמדובר באירוע שהתרחש על רקע סכסוך משפחתי בין שתי חמולות, ובמקרה כזה, ערבותם של בני המשפחה, ככאלה, אין בהם כדי להפיג את חשש המסוכנות הטבוע במי שמשתמש בסכין במהלך ריב משפחתי.

ב"כ המשיב טען, לעומתו, כי התקיימו כל התנאים של שחרור המשיב בערובה, והוא, לאור תסקירו החיובי של שירות המבחן, עברו הנקי של המשיב, אישיותם החיובית והתנהגותם הנורמטיבית של הערבים, בהוסיפו גם  כי מצבו הרפואי של המשיב, הסובל מבעיות נשימה,  התדרדר במשך שהותו במעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע כל החומר שלפניי, באתי למסקנה כי יש מקום להורות במקרה זה על מעצרו של המשיב, מזה, ועל שחרורו בערובה לחלופה של מעצר בית בלוד, מזה, הכל  בתנאים שיפורטו להלן.

דקירת יריב בסכין מעידה על מסוכנותו של הדוקר, יהיו הנסיבות לכך אשר יהיו, למעט בסיטואציה של הגנה עצמית, שלא נטענה במקרה זה.  לפיכך, ככלל, בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, כתוצאה משימוש בסכין, יש להורות על מעצרו של הדוקר עד לסיום ההליכים נגדו. עם זאת, אין לך כלל שאין לו יוצאים. על כן, גם בית המשפט העליון הורה, בנסיבות שהצדיקו זאת, על שחרורו בערובה של נאשם שהואשם בפציעת אדם אחר על ידי דקירה בסכין. כדי שלא להאריך, מפנה אני להחלטות של בית המשפט העליון שפורטו בסעיף 8 להחלטתי מיום 14.4.05 בתיק ב"ש 4295/05, מדינת ישראל נ' דוד חיים היל. כן אפנה להחלטתו של כבוד השופט עדיאל מיום 20.6.05 בתיק בש"פ 4903/05, אלייב נ' מדינת ישראל, שבו קיבל את עררו של הנאשם, שבדומה למשיב שלפניי הואשם בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. אמנם באותן נסיבות ציין בית המשפט כי קיימת חולשת ראיות נגד העורר, המצדיקה בחינתה של חלופת מעצר, אך הוסיף כי התחשב גם בעברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי של העורר עובר לביצוע המעצר, והורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. גם ב"כ המבקשת הסכים ברוב הגינותו כי ניתן לסמוך על  אחיו של המשיב, שהוצעו לשמש לו כערבים (בכפוף לבדיקת הר"פ). על כן, ולאחר שגם אני התרשמתי באופן חיובי ביותר משני הערבים המוצעים - אחד מהם פנסיונר של עיריית ירושלים והשני ממשיך לעבוד עד היום בעיריית ירושלים - ומנכונותם להקפיד על קיום כל תנאי השחרור בערובה, ובהעדר מחלוקת על כך שהם עצמם לא היו מעורבים בסכסוך המשפחתי שבו דקר (לכאורה) המשיב את המתלונן, סברתי כי ניתן במקרה זה להשיג את מטרת המעצר בחלופת המעצר שתפורט להלן.

רק אוסיף, כי בנוסף לכל יתר השיקולים עמד לנגד עיניי גם השיקול הרפואי. על פי בקשתי, הומצא לי היום דו"ח רפואי תמציתי של רופא בית המעצר בירושלים ביחס למצבו של המשיב. מתוך הדו"ח אני למד, כי בעקבות הפנייתו של המשיב (ביום 7.7.05) למרפאת בית המעצר, בשל תלונותיו על שיעול וקשיי נשימה, התרשם הרופא שבדק אותו כי המשיב סובל מדלקת סימפונית חריפה, כנראה על רקע של מחלה ריאתית כרונית ועישון כבד. בנסיבות אלה סברתי, כי אם ניתן להשיג את מטרת המעצר מבלי לפגוע בבריאותו של המשיב, יש לעשות כן.

אוסיף, כי אינני מייחס משקל לצורך הליך המעצר שלפניי לעובדה שהמשיב איננו מודה בשלב זה במעשה הדקירה ואינו נוטל אחריות או מביע חרטה. כל אלה מקומם כשיקול  רלוונטי בפרשת העונש במשפט עצמו (אם יורשע המשיב).

לאור כל האמור, אני מורה בזה מצד אחד כי המשיב ייעצר עד לסיום ההליכים נגד ומצד שני כי ישוחרר בערובה, בתנאים כלהלן:

א. המשיב ישהה במעצר בית מוחלט במשך 24 שעות ביממה, בדירתו של מר אדריס בדווי שברחוב עשרת ערביי המלכות 24 שבעיר לוד, כאשר במשך כל שעות היממה יימצא לפחות אחד מאחיו הערבים  ביחד עימו בתוך הדירה;

ב. המשיב לא ייצא את הבית, אלא לצורך התייצבותו למשפטו, או לצורך טיפול רפואי באישור בכתב מראש של  הפרקליטות או עפ"י החלטה של בית המשפט, כאשר בכל יציאה כאמור הוא יהיה מלווה על ידי אחד מאחיו הערבים, שיהיה צמוד אליו, משעת צאתו מהדירה, בלכתו בדרך, ובחזרה לדירה;

ג. המשיב יהא רשאי להציע דירה אחרת בעיר לוד שתשמש לו כמקום למעצר בית, במקום דירתו של מר בדווי, בתנאי שימציא לבית המשפט ולפרקליטות את חוזה השכירות של אותה דירה מבעוד מועד, ואם בית המשפט יתרשם כי מדובר בשכירות אמיתית, אזי תינתן למשיב האפשרות לעבור לאותה דירה, באותם תנאים של מעצר בית, כפי שנקבעו לגבי דירתו של מר בדווי.

ד. המשיב יפקיד ערובה במזומן בסך של 10,000 ש"ח ויחתום על ערבות עצמית בסך 30,000 ש"ח. שני אחיו, עדנאן וכמאל, ישמשו כערבים למשיב ויחתמו אף הם כל אחד על ערבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח. אחד מהערבים יימצא תמיד בצמוד למשיב במשך 24 שעות ביממה, בין בשעת הימצאותו בדירה בתנאים של מעצר בית ובין בצאתו את הדירה על פי התנאים שנקבעו בהחלטה זו;

ה. יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב;

כל אימת שיוודע לאחד הערבים כי המשיב הפר את אחד מתנאי השחרור בערובה, הוא ידווח על כך מיידית למשטרה;

ו. המשיב יתייצב למשפטו בכל עת שיוזמן ;

ז. אין מניעה לבצע את השחרור בערובה לפני קצין משטרה.

ניתנה היום ד' בתמוז, תשס"ה (11 ביולי 2005) במעמד הצדדים.